שתי אנחות נשמעו אתמול עם היוודע דבר החתימה על ההסכם עם המורים וסיום השביתה.
האחת היא אנחת רווחה על סיום השביתה, חזרת הנוער לבתי הספר והימנעות מהצורך להעמיד מורים מול צווי מניעה.
האנחה השניה היא אנחת אכזבה על כך שההר הוליד עכבר - שינוי משמעותי של מערכת החינוך, הכרה אמיתית, לא מהפה לחוץ, בחשיבות עבודת ההוראה ושינוי ההתייחסות בחברה שלנו לעבודת המורים, אלה לא הושגו.
השביתה יצרה מומנטום חברתי. המורים זכו לאהדה ציבורית ויותר מכך הם עצמם הרגישו לפתע שיש להם קול ושהקול הזה נשמע. הם זקפו לרגע את קומתם. כעת ישנה הרגשה שההעצמה הזו עלולה להיות תחושה חולפת, משקרת, מטעה ושהמורים ישובו לשגרת יומם האפורה. המומנטום ההוא מן הסתם יתפוגג.
השאלה הגדולה העומדת בפנינו היא האם נדע לשמר משהו מההתעוררות הזו וליצור שיח אזרחי משמעותי שיביא בסופו של דבר לשינוי מעמיק בדמותה של מערכת החינוך בישראל שכולם מסכימים על כך שהיא "חולה". אין הסכמה על המאפיינים של החולי ובמיוחד לא על סיבותיו.
אני מצוי היום בשתי נקודות מפגש עם המערכת: אני חלק ממערכת להכשרת מורים ויותר מכך אני אבא לתלמידים שנפגשים יום יום עם מורים. בעברי היתי שנים לא מעטות בעצמי מורה בבית ספר תיכון. מכל הפרספקטיבות הללו אני יכול לומר שהוראה היא מלאכה קשה, בעייתית מלכתחילה, שקשה למדוד ולהעריך אותה. עבודת ההוראה בשונה מאומנותם של הרב בעלי מקצוע אחרים נעשית במערכת פתוחה שרבים בה המשתנים שאינם תלויים במורה עצמו. הילדים, התלמידים, הם בני אדם עם אישיות משלהם, חופשית, אוטונומית. הם אינן בובות שהמורה מתפעל והרבה מהצלחת עבודת ההוראה תלויה בהם ובמה שהם מביאים עמם מהבית ומעולמם שלהם. בית הספר כמערכת שמספקת תנאי עבודה וסביבת עבודה אף הוא גום בעל השפעה מכרעת. כתה שמאוכלסת על ידי 40 תלמידים שונה במהותה מכתה של 20 תלמידים. כתה שקר בה בחורף וחם בקיץ גם היא משפיעה על עבודת ההוראה. ובכל זאת, ולמרות כל האילוצים הקשים הללו, שבחלקם נכפים על ידי מערכת ציבורית עצלה ורדודה (והמערכת הפוליטית בכלל זה), גם לאישיותו של המורה, כישוריו, מחשבותיו וחלומותיו יש תפקיד.
נשאלת השאלה המכרעת עם מה בא המורה אל הסיטואציה החינוכית? איזה מטען השכלתי הוא מביא עמו? איזו אישיות ובעיקר כיצד הוא רואה את עמו כמורה וכשותף מוביל בתהליך החינוכי.
